החלטה בתיק מ"ת 28853-03-12

בפני בקשה למעצר הנאשם, עד תום ההליכים נגדו, בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.

כנגד הנאשם פתחי אגבריה (להלן: " המשיב")הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: " חוק העונשין"); ועבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוקהעונשין.

בהתאם לאמור בכתב האישום, אבי המשיב (להלן: " האבא"), הוא בן דודו של אבי המנוח, מותקאל אגבאריה (להלן: " המנוח"), ובין שתי המשפחות שררה מתיחות על רקע סכסוך משפחתי. ביום 17.2.12 יצאו המנוח אחיו, איימן ואמין, ובן דודם מותקאל אבו סולטאן אגבארייה (להלן: " החבורה") מבית המנוח והחלו ללכת לצד הכביש אל בית סבתו של המנוח. המשיב שנהג אותה עת בכביש לכוון ביתו, סטה עם רכבו לכוון החבורה. בתגובה, בעט איימן ברכב והמשיב המשיך בנסיעה לכיוון ביתו. משהגיע המשיב אל ביתו הוא פגש באביו, והשניים נסעו לכיוון מקום הליכתה של החבורה כשהאבא נוהג ברכב. משהבחינו המשיב ואביו בחבורה שעמדה אותה עת ליד בית דודם עבדאלה, עצר האב את הרכב סמוך אליהם. המשיב ואביו ירדו מהרכב וניגשו לחבורה. האב החזיק מקל אותה הניף לכיוון אמין, תוך שהוא אומר "למה בעטתם ברכב יא כלבים הפעם אני אדבר איתכם בדיבורים". המשיב כשסכין ברשותו (להלן: " הסכין") התקרב אל המנוח הניף הסכין לעברו בניסיון לפגוע בו, החטיא ואז דקר המנוח דקירה אחת בבית החזה. לאחר מכן נמלטו המשיב ואביו מהמקום ברכב. כתוצאה מהדקירה, נגרם מותו של המנוח וזאת מנזק חמור ללב.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

המבקשת הפנתה לראיות לכאורה שיש בהן לקשור את המבקש למעשים המיוחסים לו, בכלל זאת: הודעותיהם של אחי המנוח, אמין ואיימן, וכן בן דודו של המנוח, מותקאל אבו סולטאן, אשר היו עם המנוח בזמן הדקירה; הודעותיהם של בני דוד המנוח, מחמד ואחמד אגברייה, אשר שהו בבית סמוך, עת שמחמד ניסה להפריד בין המשיב ואביו לבין החבורה, וראה את המשיב דוקר את המנוח בעוד שאחמד ראה את מעשה הדקירה מפתח ביתו; בנוסף המבקשת הפנתה להודעותיהם של עדים אחרים שהיו בסביבת האירוע, אשר ראו את מעשה הדקירה, או את המשיב ואביו לאחר מעשה הדקירה עת שהמשיב אוחז בידו סכין המגואלת בדם. המבקשת ביקשה לדחות את גרסת המשיב, זאת בהתחשב בשאר העדויות האחרות הסותרות אותה, וכן בהתחשב בגרסת אבי המשיב שבמהלך גרסתו מסר כי בנו התוודה בפניו כי הוא דקר מישהו (הודעה מיום 4.3.12).

המבקשת הוסיפה בטיעון משלים והפנתה לשחזורים שערכו חלק מהעדים, בהם העדים חוזרים גם במסגרת השחזורים על הדקירה שהם ראו, או כי הם ראו את המשיב נושא עמו סכין המגואלת בדם. כך גם הוסבר כי העדים שהוסיפו בשלב מאוחר יותר על חקירותיהם, הוסיפו דברים שוליים, ולא מסרו פרטים מהותיים של ממש.

המבקשת טענה כי המדובר בעבירת אלימות חמורה שנעשתה תוך שימוש בסכין ובהתאם כי הינה מקימה חזקת מסוכנות כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים. המסוכנות נלמדת מכלל התנהלות המשיב הן לפני האירוע במהלכו ואחריו, מהתעוזה שהפגין, ממידת האלימות שנקט, ומזלזולו בחיי האדם, כך שכלל נסיבות האירוע מעמידים אותו בחומרה יתרה. לגישת המבקשת, הכלל במקרים מעין אלה, בהם נעשה שימוש חפוז בסכין, הינו למעצר עד תום ההליכים, אף אם המדובר באדם ללא עבר פלילי וצעיר בשנים. המבקשת הוסיפה כי מסוכנותו העתידית של המשיב מתעצמת בהתחשב בכך כי האירוע התרחש על רקע קיומו של סכסוך קודם בין שתי המשפחות ואף הוגשו נגד המשיב תלונות קודמות בגין אלימות שהפנה כלפי משפחת המנוח. בנוסף לכך לגישת המבקשת קיים חשש לשיבוש הליכי משפט והימלטות מהדין.

לנוכח האמור, המבקשת התנגדה מהבחינה העקרונית לשחרר המשיב לחלופת מעצר, והפנתה לפסיקה המורה על מעצר עד תום ההליכים במקרים בהם נעשה שימוש בסכין.

בא כוח המשיבחלק על קיומן של ראיות לכאורה שיש בהן לקשור את מרשו למעשים המיוחסים לו. בא כוח המשיב, הציג התפתחות שונה מזו שהוצגה בכתב האישום, לפיה באותו יום הן המשיב והן אביו היו בדרכם למכולת קרובה, בדרכם הם נפגשו עם החבורה, שאחד מחברי החבורה נושא בידו מוט ואחר נושא שקית שחורה שבתוכה סכין. בהמשך האב והבן נתקלים באותה חבורה, והאבא יוצא מהרכב. בלבה של התפתחות זו החבורה תולשת את הבן מהמכונית, ואחד מהם (איימן) מנסה לדקור את המשיב ובכך גורם למשיב פצע ביד ופצע בבטן. והדבר נתמך גם בחוות הדעת הפתולוגית שניתנה.

בא כוח המשיב הפנה לכך כי העדים שינו מגרסאותיהם במהלך התפתחות החקירה, זאת להבדיל מגרסת המשיב שנשארה יציבה לאורך כל החקירה. כך גם הודגש, כי במהלך החקירה הגיעו מספר עדים ומסרו גרסאות משלימות הסותרות את הנאמר על ידיהם בחקירות קודמות, עת שלגישת בא כוח המשיב אבי המנוח הוא שדחף את אותם עדים לפנות למשטרה ולהפליל המשיב.

בא כוח המשיב הפנה לכך כי החלק הארי של העדים חזרו בהם מעדותם המפלילה את המשיב במסגרת השחזורים שערכו, עת מסרו כי הם לא ראו את הדקירה, וכי אחרים לא היו יכולים לראות את הדקירה ממקום בו עמדו.

לחלופין, לגישת בא כוח המשיב עולה בהתאם לחלק מהעדויות כי גם אם המשיב אכן דקר המנוח, אין די ראיות ללמד כי המשיב היה מודע לכאורה לאפשרות גרימת תוצאת המוות, וממילא כי הדבר נכנס בגדר של סייג ההגנה העצמית.

לנוכח כלל האמור, לגישת בא כוח המשיב, אין בנסיבות העניין ראיות לכאורה שיש בהן לקשור את המשיב למעשים המיוחסים לו. כך גם הוסף כי המדובר בבחור צעיר בשנים ללא כל עבר פלילי, הבא ממשפחה נורמטיבית. בעניין זה אף הוסף כי לא היה כל סכסוך בין המשיב לבין משפחת המנוח ולא היו תלונות קודמות נגד המשיב. לנוכח זאת ביקש בא כוח המשיב לשחרר מרשו למקום המרוחק מאום אל פחם וממוקד האירוע, וביקש לשחרר מרשו ליישוב  "טול כרם", בתחומי הרשות הפלסטינאית, בביתם של קרובי משפחה, שיכלו לערוב לשלום המשיב.

דיון ומסקנות

ראיות לכאורה

לב טענתו של בא כוח המשיב, היא כי לא ניתן להסתמך על הודעת העדים שהיו נוכחים לכאורה באירוע וטענו כי הם ראו את המשיב דוקר המנוח, זאת בהתחשב בכך כי המדובר בהודעות צד המוטות לרעת המשיב, וכן לנוכח הסתירות שנפל בהודעות הצדדים, ובכלל זאת אמירות מפורשות של חלק מהעדים לפיהן הם לא ראו את מעשי הדקירה זאת לאחר שקודם מסרו כי הם כן ראו את הדקירה. כך גם הוסיף והפנה להודעותיהם של עדויות החבורה שנגבו בשלב מאוחר יותר, ואשר מסרו על דברים נוספים שהתרחשו לפני האירוע, עת שלגישת בא כוח המשיב הדבר יש בו להצביע בצורה מובהקת על כך כי חברי החבורה מנסים בכל דרך להביא להפללת המשיב והחמרת האישומים נגדו, כל זאת גם אם המדובר באמירת שקרים והעללה על המשיב.

בא כוח המשיב, הפנה בנוסף להודעתו של אחי המשיב, איימן, והפנה לאינדיקציות לפיהן איימן הוא זה שבעצם דקר את המנוח ככל הנראה בטעות ועקב תקיפתם של איימן ושל שאר החבורה, למשיב, הן אם באמצעות סכינים או באמצעות מקלות. ודוק, כי טענותיו המפורטות של בא כוח המשיב מקומן הוא במובהק בשלב הסיכומים קודם להכרעת הדין. ניתן לומר כבר כעת כי די מעיון בסיכומיו ובראיות אליהן הפנה בא כוח המשיב, כדי לקבוע כי ככל שהדבר נוגע לשלב דיוני זה, כי די באלו כדי לקבוע כי קיימת תשתית ראיות המבססת סיכוי של ממש להרשעת המשיב. ההלכה היא כי בשלב זה בית המשפט בוחן רק את הפוטנציאל ה-הוכחתי של חומר החקירה, ואין הוא קובע ממצאים מזכים או מרשיעים, כך נפסק:

"כידוע, בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים כל שעל בית המשפט לבחון הוא האם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. תשתית לכאורית כאמור אינה דורשת הוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר כי אם בחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה. ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן - יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל - גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי - להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (ראו למשל: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.11.2005))." [בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.08)].

חרף זאת ולנוכח טענותיו הרבות של בא כוח המשיב בטיעונו הכתב ובקלסר הראיות מטעמו שהונח בפני, ובמיוחד לנוכח הטענה להיעדר דיוק בתמלול השחזור שהוגש מטעם המבקשת. עברתי על כלל הודעות העדים וכן נטשתי התמלולים שהוגשו, ועיינתי בשחזורים שבוצעו על ידי עדי האירוע בהיעזרות של דובר השפה הערבית מטעם בית המשפט.